שליטה מול ביטחון: איך נראית גמילה מהצורך לשלוט?
רובנו רגילים לחשוב ששליטה היא דבר טוב.
שהיא מעניקה לנו יציבות, סדר וביטחון.
שאם נדע לנהל את החיים נכון – נהיה בטוחים יותר, רגועים יותר, אולי אפילו מצליחים יותר.
אבל מה אם שליטה היא לא מה שחשבנו?
מה אם שליטה היא לא ביטחון אלא מחסום?
מה אם דווקא המקום שבו אנחנו הכי מנסים להיאחז ולשלוט בו – הוא המקום שבו אנחנו הכי מאבדים את עצמנו?
למה בכלל אנחנו כל כך צריכים שליטה?
שליטה נוצרת כשאנחנו לא מרגישים בטוחים.
היא לא תוצאה של כוח, אלא של פחד.
כשהעולם מרגיש לא צפוי, כשהלב מלא ספק, כשהעבר לימד אותנו שבלגן = כאב,
אז אנחנו מפתחים מנגנון שאומר לנו: “אם רק אשלוט במצב – זה לא יכאב שוב.”
וככה, בלי לשים לב, אנחנו מתחילים לשלוט במצב,
שולטים במערכות יחסים, שולטים בעצמנו, ברגשות, ברצונות. ואפילו בגוף.
גם בתהליכים שנראים “גבוהים” או “מודעים” – כמו חיפוש רוחני, עבודה תודעתית, התפתחות אישית — אנחנו יכולים להפעיל שליטה כגון:
לנסות “לרפא” את עצמנו בכוח
להחזיק תדמית של מישהו שיודע, מבין, מתקדם
או לא לאפשר כאב אמיתי או חוסר ידיעה כי זה “לא מתאים לרוחניות”
כלומר: גם המסע הרוחני הופך לפעמים לעוד דרך לא להרגיש.
אבל עם השנים, השליטה הזאת הופכת לא סתם לדפוס, אלא לזהות.
אנחנו הופכים להיות זה שמחזיק, זו שיודעת, זה שצריך שהכל יהיה במקום.
עד כדי כך, שאם נוריד את השליטה לא בטוח שנדע מי נשאר.
הרגע שבו השליטה מתפרקת
לרוב, שחרור שליטה לא מתחיל מבחירה מודעת.
הוא מתחיל ממשבר: עייפות. תקיעות. אובדן של משמעות.
וגם הקריסה לא נראית לעין, היא קורית בתוכנו.
פתאום אנחנו קולטים שהשליטה לא באמת מציבה אותנו במקום טוב.
אנחנו שמים לב שאנחנו לא באמת נוכחים, לא באמת שקטים, לא באמת מרגישים.
כי השליטה, מתוחכמת ככל שתהיה,
תמיד באה על חשבון המפגש הישיר עם הוויה, עם מה שכאן, עם פשוט להיות ברגע.
ופה חשוב לעצור לרגע ולומר משהו ברור:
שליטה היא לא ביטחון, היא מנגנון הישרדות.
היא לא נותנת שקט – היא רק דוחה את הפחד.
היא לא פותרת את הכאב – היא רק מזיזה אותו הצידה.
האם יש לנו שליטה מלכתחילה?
אנחנו מדברים על שחרור שליטה – אבל האמת היא, שלא באמת הייתה לנו שליטה מלכתחילה.
אין לנו שליטה בעתיד להגיע, לא בחברה שסביבנו, ואפילו לא בהכרח בגופנו.
ככל שמתעמקים ברעיון השליטה מגיעים להבנה אחת ויחידה:
כל ניסיון לשלוט הוא ניסיון לייצר ודאות במקום שבו החיים מטבעם אינם ניתנים לחיזוי.
אפשר לנסות לנהל, להשפיע, לכוון – אבל לא באמת לשלוט.
המציאות היא פלא של שינוי בכל רגע ורגע
והשליטה? היא רק האשליה שאם נלחץ חזק מספיק – נוכל לעצור את התנועה שנקראת חיים.
אז איך נראית התחלה של שחרור?
שחרור שליטה מתחיל במוכנות להפסיק לדעת.
לא הכל, אלא רק לרגע.
לעצור לרגע, להניח את היד על החזה. ולהרגיש את הנשימה.
ואפילו לשאול את עצמך: “מה קורה עכשיו – כשאני לא מנסה לשנות כלום? ולא צריך להיות כלום”
לדעתי זה לא דרמטי וגם לא ניו־אייג’י. זה פשוט לקחת רגע של כנות עם עצמך.
השלב הראשון הוא לא “לשחרר הכל” – אלא להסכים לפגוש לרגע את ״המתח מתחת לפני השטח״.
להבין שמה שאנחנו מחזיקים לא בהכרח מחזיק אותנו.
