בשנים האחרונות הפך ניסוי פשוט עם שקית תה לאחד מכלי השיווק הבולטים של “מים מיוחדים”:
מכניסים את אותה שקית תה לשתי כוסות – אחת עם מי ברז רגילים, ואחת עם מים שעברו “החייאה”, יינון או טיפול אחר.
בכוס של המים המטופלים התה נצבע מהר יותר, ואז מגיעת הטענה:
המים האלה חודרים טוב יותר לתאים, כי הצבירים שלהם קטנים יותר.
נשמע מרשים. אבל – זה מיתוס.
🔎 מה באמת קורה?
- pH ולא “קלסטרים”
מים מיוננים הם לרוב אלקליים (pH גבוה). שינוי ה־pH משנה את מהירות התמוססות החומרים בשקית התה. זו כימיה בסיסית – לא מבנה מולקולרי חדש. - טמפרטורה ותנועה
האם המים עמדו? האם נעשו פושרים יותר? אפילו ערבוב קל יכול לשנות את קצב השחרור של הצבע. - אין קשר לספיגה בגוף
גוף האדם לא “שקית תה”. המים שאנחנו שותים עוברים מערכת עיכול, דם, כליות ותאים – ואין שום מנגנון פיזיולוגי שמוכיח קשר בין מהירות צביעת תה לבין חדירת מים לתאים.
📉 למה זה מטעה?
✔️ זה ניסוי שנראה משכנע לעין – אבל הוא בודק רק שינוי כימי פשוט, לא “חדירה תאית”.
✔️ הוא מנצל את המיתוס של Microclustering – רעיון שהופרך כבר במחקר מדעי (ראה כאן 👉 מיתוס המיקרו־קלסטרינג).
✔️ הוא יוצר אשליה כאילו מים כאלה בריאים יותר – בזמן שהמדדים האמיתיים לא נבדקו בכלל: ניקיון מרעלים, תכולת מינרלים, תנועה טבעית ומימן מולקולרי.
✅ השורה התחתונה
בדיקת שקית התה היא טריק שיווקי – לא הוכחה מדעית.
מים איכותיים באמת נבחנים בקריטריונים אחרים לגמרי, ולא בצבע התה בכוס.
📚 מקורות וקריאה נוספת:
- MEL Science – שינוי צבע תה כתוצאה מ־pH: Change pH of tea
- דוגמה לניסוי שיווקי עם שקית תה: YouTube
- הרחבה על מיתוס ה־Microclustering: לקריאה באתר
רוצה שאכין גם גרסה מקוצרת לפוסט לרשתות (עם טון חד יותר ותמציתי), שתוכל לשים בפייסבוק/אינסטגרם – או להשאיר את זה כמאמר מלא לאתר?
