הקדמה

רובנו חושבים שמים זה נוזל פשוט ושטחי: רק לפתוח את הברז, למלא כוס ולשתות.
אבל מה אם מאחורי כל לגימה מסתתר עולם שלם של כימיה, טכנולוגיה וטעם?

בפוסט הזה אני אסביר בקצרה למה כדאי לסנן את המים,
אכנס לשתי השיטות שנחשבות לאיכותיות ביותר – זיקוק ואוסמוזה הפוכה – ונבדוק מה ההבדלים ביניהן.
ובסוף, אגלה גם רעיון חדש, שלדעתי מספק את הטוב מבין האפשרויות,
שיטת עבודה שמאפשרת למים להרגיש חיים, טעימים וקלילים יותר.

חשוב לי לומר – אני מאוד קפדן לגבי איכות המים שאני דורש.
אולי זה יישמע מחמיר, אבל מבחינתי זהו בסיס נדרש בכל מה שקשור לסינון כימי של מי שתייה.

אז אם מעניין להבין מה באמת נחשב פיתרון אידיאלי – תישראו איתי

למה בכלל לסנן את מי השתייה

מי התהום עצמם סופגים זיהומים – חומרי הדברה מהחקלאות, כימיקלים מתעשייה, ושאריות חיטוי שמחלחלות פנימה.
כדי להתמודד עם זה מוסיפים בישראל כמויות גבוהות במיוחד של חומרי חיטוי למים.

אבל כאן לא נגמר הסיפור.
בגלל בלאי הצנרות שמובילות את המים לבתים, יש חשש ממשי לנוכחות מתכות כבדות כמו עופרת.
וכאשר הכלור שבמים מגיב עם שאריות אורגניות, הוא יוצר תרכובות חדשות שלא בהכרח רצויות בגוף שלנו.

ואפילו המינרלים שנמצאים במי הברז – ברובם תוספים שמחזירים חלקית את מה שאבד בתהליך ההתפלה.
יש מי שטוענים שהזמינות הביולוגית שלהם נמוכה, ושבסופו של דבר הגוף לא בהכרח יודע להשתמש בהם כפי שהיה קורה במים טבעיים.

כל זה מוביל אותנו להבנה פשוטה – אם אנחנו רוצים מים שבאמת ראויים לשתייה, סינון הוא לא מותרות, אלא דרישה.

ואם כבר מסננים, חשוב לשאול איך עושים את זה בצורה שנותנת לי לא רק מים נקיים – אלא מים שטוב לי לשתות אותם.

זיקוק מים: יתרונות וחסרונות

זיקוק מים נחשב לאחת השיטות הוותיקות והיסודיות ביותר לטיהור.
התהליך פשוט – מרתיחים את המים, האדים עולים, מתעבים מחדש לנוזל נקי, וכך כמעט כל מה שלא רצוי נשאר מאחור: מתכות כבדות, כימיקלים, בקטריות ומלחים. מבחינה טכנית מדובר בסינון עמוק ויסודי.

אבל יחד עם זאת, כאן מתחיל האתגר.
כאשר המים מתנתקים לחלוטין מהמינרלים ומהמגע עם אדמה, משהו בטעם שלהם משתנה.
רבים מתארים את המים האלה כשטוחים, מתכתיים וחסרי חיות – וזו חוויה שהגוף שלנו מרגיש מיד.
זו נקודה חשובה מאוד, שלרוב מתעלמים ממנה, אך המשמעות שלה עמוקה: הגוף מאותת בכך שהמים אינם טעימים לו, והשלכה אפשרית היא שהמים האלו גם פחות מרווים.

בנוסף לכך, ברוב המזקקים הביתיים מוסיפים שלב סופי של סינון דרך שקית קטנה עם פחם פעיל, כפי שניתן לראות במוצרים כמו Waterwise carbon filter bags או Green Piece charcoal sachets.
עם זאת, איכות החומר העוטף את הפחם לא תמיד ברורה – לעיתים מדובר בבד, ולעיתים עולה חשש שמדובר בפלסטיק. מחקרים כלליים על פלסטיק במגע עם מים חמים מצביעים על סיכונים אפשריים לשחרור כימיקלים למים (arxiv.org).

יתרה מזאת, השקיות עצמן עלולות לשחרר חלקיקי פחם שניתן למדוד במד טי־די־אס, כפי שמדווחים משתמשים וכפי שניתן לאמת בניסוי פשוט.
מים שעברו זיקוק אמורים להימדד כ־0 במד טי־די־אס, אך בפועל יש דיווחים על ערכים שבין 2 ל־20.

לכן מצד אחד זיקוק מספק מים נקיים מאוד, אך מצד שני החוויה החושית נפגעת, ויש סימני שאלה לגבי איכות המגע הסופי של המים עם שקית הסינון – מה שמעלה שאלה רחבה יותר על איכות המים האמיתית שמתקבלת.

אוסמוזה הפוכה

אוסמוזה הפוכה נחשבת כיום לאחת ממערכות הסינון הנפוצות והיעילות ביותר לשימוש ביתי.
העיקרון פשוט – המים עוברים בלחץ דרך ממברנה חצי חדירה, שמצליחה לעצור כמעט כל מולקולה גדולה: מתכות כבדות, חנקות, מזהמים אורגניים, בקטריות ורוב החומרים המומסים.
WHO מציינים שאוסמוזה הפוכה מסוגלת לסלק מעל 90% מהמזהמים, ולכן היא מקבלת מוניטין של מערכת סינון יסודית מאוד.

עם זאת, חשוב להבין את ההבדל מול זיקוק.
בניגוד לזיקוק שבו המים מתנתקים לחלוטין מהמינרלים ומהאדמה, באוסמוזה נשאר חלק קטן מהמינרלים, ולכן הטעם קרוב יותר למה שאנחנו מזהים כמים טבעיים.
זה אולי נשמע פרט שולי, אך בפועל יש לכך משמעות גדולה – כי מים שקרובים יותר לטעם הטבעי שלהם נתפסים על ידי הגוף שלנו כנעימים יותר לשתייה, וזו בדיוק נקודת החיבור בין סינון יעיל לבין תחושת רוויה.

עם זאת, חשוב להבין את ההבדל מול זיקוק.
בניגוד לזיקוק שבו המים מתנתקים לחלוטין, אחרי אוסמוזה עדיין מתקבל טעם שנחווה כקרוב יותר למים טבעיים.
זה קורה גם כאשר כמעט לא נשארים מינרלים – ולכן סביר שהטעם לא קשור רק למינרלים עצמם, אלא אולי גם להשפעות אחרות של ניתוק מהאדמה.
ולכן ההשערה – שהמים מאבדים יסודות עדינים של אדמה שאינם ניתנים למדידה במד טי־די־אס פשוט. זה נושא מורכב בפני עצמו, ואפשר להעמיק בו בסרטון אחר.

מה שברור הוא שהמים אחרי אוסמוזה מרגישים קלים ונעימים יותר לשתייה, וזה מה שמחבר בין סינון עמוק לבין חוויה חושית טובה יותר.

מיכל האגירה: האתגר של מערכת האוסמוזה ההפוכה

גם כאשר אנחנו משתמשים באוסמוזה הפוכה ומקבלים מים נקיים מאוד, עדיין יש בה נקודת תורפה משמעותית שדורשת דיון – והיא מיכל האגירה.

במערכות אוסמוזה הפוכה ביתיות, לאחר הסינון, המים אינם זורמים ישירות אל הכוס שלנו, אלא נשמרים במיכל פלסטיק אטום שממוקם מתחת לכיור.
בפועל, זה יוצר מספר אתגרים.
 

כאשר המים עומדים במיכל הם מתחילים להתעפש, ואפשר ממש להרגיש את ההבדל בטעם בין מים שיצאו ישירות מהממברנה לבין מים ששהו זמן במיכל.

ואת זה אפשר לבחון בניסוי פשוט, ניתן לנסות לחוות הבדל לאחר שלא נעשה שימוש במערכת הסינון במשך יום או יומיים שלמים.

מיכלי אגירה עלולים לצבור בקטריות עם הזמן, ובחלקם יש קרום פנימי מגומי או פלסטיק, שגם הוא נשחק ומשפיע על איכות המים.
הדבר מוכר גם בהמלצות יצרנים – יש צורך לבצע חיטוי שנתי של המיכל כדי למנוע התרבות מזהמים (NSF).

אך במציאות, רוב המשתמשים כלל אינם מבצעים חיטוי כזה, וכך נוצר מצב שבו מים שסוננו ברמה גבוהה מאוד מאבדים חלק מהאיכות שלהם דווקא בגלל מקום האחסון.

ולכן, אפשר לומר שהאתגר הגדול ביותר של אוסמוזה הפוכה איננו הממברנה או הסינון עצמו – אלא מיכל האגירה.

רעיון לפתרון: מערכת ימה

וכאן עולה רעיון שחשוב לי לשתף – רעיון שמיישמת מערכת ימה.
במקום מיכל אגירה פלסטיקי אטום מתחת לכיור, ימה מציעה חשיבה אחרת – לשמור את המים בכד זכוכית פתוח־נושם, שבו מתרחשת תנועת וורטקס מתמדת.

הרעיון הזה מבוסס על ההבנה שהמים לא חייבים לעמוד סגורים, אלא יכולים להמשיך להיות בתנועה, לנשום, ולהישמר במגע עם חומר טבעי כמו זכוכית.
כך אנחנו לא רק מסננים את המים, אלא גם מאפשרים להם להישאר קלים ורעננים לאורך זמן.

ההשראה למערכת ימה מגיעה מתוך מחשבה רחבה יותר על מים – מתוך גילויים מדעיים שמראים שאיכות המים משפיעה על בריאות ואיכות חיים הרבה יותר ממה שנהוג היה לחשוב.
מחקרים קושרים מים מזוהמים למחלות רבות ואף לעלייה בתמותת ילדים (Frontiers, PMC), וגם נמצא שכלי אחסון שונים משפיעים באופן ממשי על טוהר המים – כאשר זכוכית שומרת עליהם בצורה מיטבית בהשוואה לפלסטיק (ResearchGate).

במובן הזה, ימה מיישמת רעיון פשוט: לאפשר למים להישאר בתנועה, לנשום, ולהישמר במגע עם חומר טבעי שמסייע לשמור על איכותם.

לסיכום

אחרי שדיברנו על זיקוק ועל אוסמוזה, על היתרונות ועל האתגרים, וגם על רעיון ימה – אנחנו בעצם חוזרים לשאלה הפשוטה:
איזה מים אני רוצה לשתות?

כי בסופו של דבר, מעבר לסינון ולעומק הטכני, יש כאן גם חוויה אנושית בסיסית.
האם המים שנמצאים בכוס שלי טעימים לי? האם הם גורמים לי לרצות לשתות עוד, ולהרגיש רעננות אמיתית?

אין כאן תשובה אחת נכונה. יש רק חקירה מתמשכת, שבכל לגימה אנחנו יכולים לשים לב אליה מחדש.
ומה שמעניין הוא – שככל שאנחנו בודקים לעומק, אנחנו מגלים שהמים משפיעים עלינו הרבה יותר ממה שנהוג היה לחשוב.

אז אולי השאלה איננה רק איזה פילטר לבחור, אלא איך נוכל לאפשר לעצמנו מים שמרגישים חיים, מזמינים, ושאנחנו באמת שמחים לשתות.