כשאני מביט בגוף שלי כמחשב חי – מערכת ביו־אלקטרית־הידרופילית שמייצרת אנרגיה, מנהלת זרמים חשמליים, ומתכנתת את עצמה – מתגלה לי רובד נוסף:
המחשב הזה אינו רק רקמה ותאים. יש לו גם ביטוי נפשי.
והביטוי הזה הוא הילד הפנימי.

הילד כמחשב רגשי

הילד הפנימי הוא ה”מחשב” שבתוכי. הוא החלק שמריץ את כל התוכנות שנצרבו בי מהיום הראשון:

• זיכרון – כל חוויה נחרטת ומתווספת ל”חומרה” הפנימית שלי.
  
• תוכנה רגשית – פחדים, שמחות, חרדות, תקוות – הם הקוד שבאמצעותו המחשב מגיב לעולם.
  
• תהליכי רקע – גם כשאני ישן או עסוק, הילד ממשיך להריץ משימות שלא נסגרו, רגשות שלא עיבדתי, מחשבות שלא נענו.
  
• חיווט גמיש – בדיוק כמו בסינפסות עצביות, הילד מחזק או מחליש קשרים פנימיים לפי החוויות שאני עובר.
  

כך הילד הפנימי הוא לא רק “דמות רגשית” – הוא ממש מערכת מחשוב חיה, שפועלת כל הזמן ומנהלת את חיי מבפנים.

רגשות כמערכת ההפעלה

המחשב של הילד אינו מופעל על ידי לוגיקה קרה, אלא על ידי רגשות.
הם השפה שבה התוכנות כתובות:

• פחד → תוכנה שנועדה להגן, אבל לפעמים משתקת.
  
• שמחה → תוכנה שמרחיבה, יוצרת קשר, מזמינה חוויה.
  
• עצב או כעס → איתותים שמבקשים שינוי, גבול או הקשבה.
  

הרגשות הם לא בעיה – הם מערכת ההפעלה עצמה. בלעדיהם אין זרימה במחשב הזה.

התודעה כהורה וכמשתמש

כמו כל מחשב, גם זה זקוק למפעיל.
זהו מקומה של התודעה – היא המשתמש, אבל גם ההורה התומך.

• כשהתודעה נעדרת, הילד נשאר לבדו מול העולם. הוא מריץ שוב ושוב תוכנות ישנות, כמו מחשב שלא קיבל עדכון שנים.
  
• כשהתודעה נוכחת, היא פוגשת את הילד לא כ”שופט” אלא כמי שמקשיב. היא מעניקה תחושת ביטחון שמאפשרת לו לשנות קוד פנימי.
  
• התודעה היא גם היכולת להשהות תגובה – לעצור את ההרצה האוטומטית של תוכנה ישנה, ולבחור אחרת.
  

כמו הורה שמדריך ילד, התודעה לא מוחקת את מה שנכתב בילדות, אלא יוצרת סביבו הקשר חדש, שבו הוא יכול לפעול אחרת.

נקודת המפגש – עדכון התוכנה

כשהילד הפנימי והתודעה נפגשים, קורה פלא:

• רגשות שלא קיבלו מענה הופכים לנתונים שניתן לעבד.
  
• חיבורים עצביים ישנים מתפרקים, וחיבורים חדשים נוצרים.
  
• התוכנות הישנות ממשיכות להתקיים, אבל נוספות להן שכבות חדשות של אפשרות.
  

זה הרגע שבו המחשב הזה – שעד כה רק שיחזר קוד מהעבר – נפתח לעריכה מחודשת.
זהו עדכון התוכנה הפנימית.

הגוף כמחשב, הילד כתוכנה

כך מתברר שהמערכת הביולוגית שלי – המיטוכונדריות, המים, המוח – היא החומרה.
הילד הפנימי הוא התוכנה החיה, שמריצה את כל הקוד הרגשי שנכתב בילדות.
והתודעה – היא המשתמש, ההורה, המפעיל שיכול לבחור איך לעבוד עם המחשב הזה.

סיום פתוח

הילד הפנימי הוא המחשב.
התודעה היא המשתמש.
והמפגש ביניהם הוא המקום שבו מתאפשר שינוי אמיתי – לא רק כתחושה רגעית, אלא כתכנות מחדש של המערכת החיה שאני.

ואז עולה השאלה:
אם המחשב הזה מסוגל ללמוד את עצמו ולהשתנות – מה גודל השינוי שאפשר ליצור, כאשר התודעה בוחרת לפגוש את הילד באמת?